<h1>סמ"ק מצוריך סימן קצ"א</h1>
<h2>דף כט:</h2>
ליטול לולב בסוכות דכתיב (ויקרא כ"ג) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחלא). ואע"פ שצריכין שיהיו עם הלולב אתרוג והדס וערבה ומעכבין זה את זה מכל מקום אין מברכין אלא על הלולב מפני שהוא גבוה מכולןב). וכל אילו גזולין פסולין בין לפני יאוש בין לאחר יאוש, ויבשים כמו כןג), ושאולין פסולין ביום טוב ראשון דבעינן לכם משלכם אבל בשאר ימים מותר, ומתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול וצ"ע בס"ג (הלכות לולב סי' מ"ד), ויש אוסרין. נקטם ראשו פירוש ראש כל העלין, נפרצו עליו כחופיא פירוש נפרצו לגמרי שאינן מחוברין כלל לשדרה אלא על ידי אגודה פסול, נפרדו עלין פירוש מענפי האילן ומחוברים למטה כשר, ולולב שכפוף ראשו כאגמון או קרוץ [כווץ] או סדוק או חרותד) פסול, ולולבא דסליק בחד הוצאה) פסול כרבא (דף ל"ב). ואמר רבא (שם ולפנינו ריב"ל) נחלקה התיומת נעשה כמו שנטלה ופסול, והתיומת פירש רש"י השני עלין העליונים האמצעיות ששם השדרה כלהו), ורב אלפס והמיימוני פירשו שכל העלין נקראין תיומתא וצ"ע בס"ג (שם). ולולב שאין ראשו של עלה זה מגיע בצד עיקרו של זה פסול. א) ואמרינן לולב הדס וערבה באגודה אחת ואתרוג לבדו מדלא כתיב וכפות בוי"ו בתחילת התיבה כמו בשאר מינין מכל מקום מעכבין זה את זה, וצריך שיטול כל הד' מינין ביחד לולב באגודתן בימין ואתרוג בשמאל, עכ"ל ס"ק. ב) וברכת הלולב יצא כדי כולן שכולן מצוה אחת, לשון ס"ק. ג) לולב יבש פירשו בתוספות (דף כ"ט ד"ה לולב) כדי שיהא נפרך בציפורן כי ההיא דאזן בכור ולפי זה ניחא מלולבים שלנו דאע"ג שהם יבשים קצת מכל מקום אינם יבשים כל כך שיהיו נפרכים בציפורן, עכ"ל ס"ק. ד) [פירוש קשה כחריות של דקל, עכ"ל]. ה) [פירוש מצד אחד יוצאין העלין, עכ"ל]. ו) לפי שהעלין האמצעים דרכן להיות מחוברות יחד וכשנפרדו זו מזו הוי נחלקה התיומת ופסול, אע"פ שכל עלה ועלה שלם בעצמו כמו שאר עלה הלולב שכל אחת ואחת עולה לשתים אע"פ כן פסול הוא כיון דשני העלין אמצעיות חלוקין זו מזו ולפי זה לולבין המצויין בינינו רובן פסולין לפי שאכן אין שתי עלין האמצעיות מחוברות יחד. ועוד פ"ה פירוש אחר נחלקה התיומת היינו דווקא שעלה האמצעי שדרכה להיות כפול כשאר העלין נחלקה לשתים, ולפי' זה לולבין המצויין בינינו כשירין כיון שעלה האמצעי שלם, ומיהו יש מקצתן שעלה האמצעי נחלק בראשו, ומכל מקום יש להכשירו לפ"ה דפירש נחלקה התיומת פסול היינו דווקא כשנחלקה עד למטה מן העלין כדפירש בתוספות רבינו יהודה פרק הכונס (הגוזל עצים דף צ"ו) עכ"ל סמ"ק.
<h2>דף לב:</h2>
ושיעור הדס וערבה עשר אצבעות בגודלא). נשרו רוב עלין של הדס אם נשתיירו בהם ג' בדי עלי לחין כשר, פירוש ג' בדין וכל בד ג' עלין, ומשמע בפרק לולב (דף ל"ג) דבעינן שיהיו העלין בראש כל בד ובד אבל באמצע הבד אינו צריך. היו ענפיו מרובין מעלין אם ירוקות הן מין הדס הוא וכשר ואם שחורות הוא או אדומות פסול, ואם [מיעטן] כשר ואין ממעטין אותו ביום טובב). א) ושדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח פירוש ארבעה אצבעות בגודל, נמצא שיעור לולב י"ד אצבעות בגודל השדרה שלו מלבד העלין העליונים העולים לאחר שכלתה השדרה, עכ"ל ס"ק. [והאי שיעורין דאמרינן דלא להוי פחות מהאי שיעורא אבל היכא [דהוה] טפי מהאי שיעורא כשר דקיימא לן לולב אין בו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה, עכ"ל ר"א]. ב) תנן הדס הגזול והיבש פסול. ותנן (דף ל"ד) ר' ישמעאל אומר לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס. והלכה כר' טרפון דאמר אפילו שלשתן קטומין בראשו, הגה"ה פירוש אפילו שלשתן בדים של הדס אם הם קטומים כשירים, אבל הב' בדים של ערבה אם נקטמו ראשן פסולין, וערבה צריכה ג' סימנים שיהא עץ שלה אדום וארוך ופיה חלק וחודים העלה שלא יהא בהם פגימות, עכ"ל התוספות. ערבה גזולה ויבשה פסולה נקטם ראשה פסולה. תניא ארבע מינים שבלולב אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם (תוספתא סוכה פ"ב ה"י). ותנן נמי (מנחות דף כ"ז) ארבע מינין שבלולב מעכבין זה את זה. ואמר רב ענן לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין דאע"ג דנטל כל חד וחד לחודיה נפיק ידיה חובותיה דקיימא לן לולב אין צריכין אגד.
<h2>דף לד:</h2>
אתרוג שנטל פטמתו פסול עוקצו כשר, ופירש רב אלפס ורבינו יעקב בן ר' יקר פטמתו היא חוטמו ועוקצו הוא שקורין זנב, אבל רבי יצחק הלוי ז"ל פירש פטמתו מה שנכנס מן הזנב בתוך האתרוג ועוקצו הוא אותם שאינו נכנס לתוכו, ואנו הולכים להחמיר כדברי שניהם. נקב וחסר כל שהוא פסול, פירש רש"י דחדא מילתא היא דאילו נקב בלא חסר כשר, ונקב נקב מפולש (בכל שהוא) [א]יש (בו) חסרון קאיא). עלתה חזזית על רובו פירוש כמין אבעבועות דקות פסול ועל מיעוטו כשר והני מילי במקום אחד אבל בב' מקומות אפילו על מיעוטוב) פסולג). אתרוג תפוח כבוש פירוש בחומץ או בחרדל שלוק פסול, או כושי שבא מארץ כוש לבני ארץ ישראל פסולד), ומנומר והעשוי כדור פירוש עגול והתיום פירוש שנים דבוקים יחד והעשוי [וגדלה] כדפוס והעשויין כמו בריה אחרת כולן פסולין. אתרוג הבוסר פירוש קטן כפול הלבן רבי עקיבא פוסל וחכמים מכשירין הלכה כרבי יהודה בשיעור אתרוג שהוא כביצה, ושיעור אתרוג גדול אפילו אחד גדול שצריך ליטול אותו בשתי ידיו כשרה). א) צ"ע בס"ג (סי' מ"ד) ובתוספות (ד"ה שתהא) ונהגו העולם לפסול בחסרון כל שהו אפילו לא נקב. לשון ס"ק. [ובכל הימים של חג סוכות לבד מיום ראשון אם יש לו אתרוג חסר מותר לברך עליו כדאיתא פרק לולב הגזול (דף ל') הואיל ויצא בשאול ויבש יוצא בחסר מדאמר (דף ל"ו) רב חנינא מטביל ביה ונפיק [דהא אמרינן ר' חנינא מטביל ביה ונפיק כלומר אוכל מקצתו ויוצא ידי חובתו בנותר ומברך עליו, עכ"ל ס"ת]. ואפילו ביום ראשון אם אין לו אלא חסר מותר לברך עליו ולצאת בו כדאיתא פרק לולב הגזול (עי' ב"ב דף קל"ז) האחין והשותפין שיש להן אתרוגים בתפיסת הבית ונטל אחד מהם אתרוג וברך עליה יצא אע"פ שאחד קטן מחבירו יותר מהם אין מקפידים זה על זה. ומסיק התם דווקא אתרוג אבל פריש ורימון לא, ומה לו להזכיר פריש ורימון היה לו לומר אבל חסר לא אלא מכאן ראיה שיוצא בחסר, ועוד מביא ראיה ממסכת סוכות (דף ל"א) אנשי כרכין היו מורישין לולביהן לבניהם אע"פ שלולב היבש פסול משום דאין שעת הדחק ראיה אלא אע"ג שלולב היבש פסול בשעת הדחק יכול לצאת וכן נאמר באתרוג. ולוב שנשבר קצת מן הכף אם אין אחר אלא הוא יכול לצאת בו כיון שהוא שעת הדחק כדפרישית, עכ"ל תשב"ץ (סי' קנ"ב)]. ב) [דהוה ליה כמנומר ועל חוטמו אפילו משהו נמי פסול, לשון ס"ג]. ג) נקלף פסול אמר רבא (דף ל"ה) (הוי) [האי] אתרוגא דאיגליד כאהינא סומקא כשר והתניא נקלף פסול לא קשיא הא בכולה הא במקצתו אם נקלף כולו ולא נשתייר ממנו כלום פסול ואם נשתייר מקצתו כשר כמו הגלודה שמקצתה מתיר בה, עכ"ל ר"א. ד) וכושי שהוא ר"ל שהוא שחור וכ"ש שגדל שחור דנדמה הוא, עכ"ל בהרי"ל. ה) גרסינן בפרק קמא דבבא קמא (דף ט') הדור מצוה עד שליש, ומפרש רבינו תם שאינו רוצה לומר אם מצא ספר תורה או אתרוג נאה יוסיף שליש שהרי ימצא נאה ונאה אלא אם קנה אתרוג דשיעורו כאגוז או כביצה ומצא נאה יש לו ליתן שליש יותר אבל אם גדול כביצה אין לו להוסיף עליו, לשון מורי רבינו יהודה, ויש גורסין שקנה אתרוג באלף זוז חומרא הויא בלבו מפני שמצות חביבות עליו, עכ"ל ס"ג.
<h2>דף לו:</h2>
וקיימא לן כרבנן דלולב אין צריך אגד אבל מצוה הוא משום זה אלי ואנוהו לפיכך אגדו בחוט ובמשיחה כשרא) ואם הותר אגודו ביום טוב אוגדו באגודה של ירקב) והלכה כרבא דאמר (דף ל"ז) לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ומין במינו אין חוצציןג). ואתרוג של מצוה מותר להריח משום דכיון דעיקרו לאכילה לא אתקצאי כי אם מאכילה, והדס של מצוה אסור להריח בוד). ולולב בימין ואתרוג בשמאלה). והמשכים לצאת לדרך וכבר עלה עמוד השחר מביאין לו ומנענע. א) רק שיטלנו למטה מן האגד משום חציצה, ומיהו הא אמרינן כל לנאותו אינו חוצץ וכל אגד כדי לנאותו הוא כדאמרינן זה אלי ואנוהו, צ"ע בס"ג, עכ"ל ס"ק. ב) כלומר שכורכין האגודה סביב סביב ותוחב ראשי האגודה בתוכו בלא שום קשר ודוקא בהותר אגדו ביום טוב דאז אינו יכול לעשות קשר אבל בחול המועד אוגדו בקשר גמור דהוי הדור מצוה טפי, עכ"ל ס"ק. ג) ואי כריך לולבא בהושענה בתרי טרפי מין במינו אינו חוצץ, עכ"ל ס"ג. קושרין הלולב אגודות שלשה כנגד אברהם יצחק יעקב, עכ"ל. וטוב לקושרן מענפי הלולב דמהדק טפי משל ערבה, עכ"ל תוספות. ד) ומיהו המריח באתרוג של מצוה צריך לברך אשר נתן ריח טוב בפירות כדאיתא בברכות (דף מ"ג) על כן טוב למנוע שלא להריח בו בשעת נטילה דרוב פעמים אינו נזכר מברכה זו ואסור להנות מן העולם בלא ברכה, ואותם המריחים כשמברכין על הנטילה מנהג טעות הוא כדפירשתי, עכ"ל ס"ק. ה) מאי טעמא האי שלשה מצות והאי חדא מצוה ולא מברכין אלא על לולב הואיל ובמינו גדול מכולם, לשון ס"ג.
<h2>דף לז:</h2>
ומנענעין בהודו תחילה וסוף ובאנה ה' הושיעה נא בלבדא), ונהגו רבותינו על פי הירושלמי לנענע ג' נענועים על כל דבר ודבר, והנינוע הולכה והובאה לד' רוחות העולם ומעלה ומוריד, וכיון דצריך ג' נענועים על כל דבר פירוש על כל רוח אם כן צריך שלשים וששה כחות וזהו ששה פעמים ג' פעמים נענועים של הולכה והובאה לד' רוחות ומטה ומעלה. א) בהודו תחילה וסוף פירש [רש"י] הודו שבסוף הלל אחר ברוך הבא ויש מפרשים וסוף כל"ח שבסוף הפסוק ויש לעשות כדברי שניהם, ואין מנענעים בשם לא בהודו ולא באנא, עכ"ל סמ"ק. [ומנענע בג' יאמר נא הסמוכים להודו אבל באנא הצליחה נא אין מנענעים כלל ורמז לדבר דכתיב אז ירננו כל עצי היער והיינו כשמברכין עליהן כשהן שמחים וסמיך ליה הודו לה' כי טוב כל"ח וכו' ואמרו הושיענו אבל הצליחה נא לא, עכ"ל התוספות].
<h2>דף מב.</h2>
קטן היודע לנענע חייב בלולב, ואין נוטלין הלולב בשבת משום גזירה דרבה פירוש שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרביםא). א) אם קשרה אשה לולב והדס כשר לברך כדמשמע פרק סוכה (דף ח'). כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא נשים חייבות. תנו רבנן (קידושין דף ל"ג) איזהו מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות סוכה לולב שופר תפילין וציצית ואיזהו מצות עשה שלא הזמן גרמא שנשים חייבות מזוזה ומעקה ואבדה ושלוח הקן, עכ"ל בפ"ק דקידושין, לשון ס"ק.
<h2>דף מו.</h2>
והעושה לולב לעצמו מברך שהחיינו נטלו לצאת מברך על נטילת לולב, ורוב בני אדם מברכין שהחיינו בשעת נטילה לפי שאחרים מתקנים להם, וביום שיני אין מברכין שהחיינו בנטילת לולב, ואע"ג דמברכין גם ביום טוב שיני שהחיינו בקידוש משום ספק שאני לולב דעיקר ברכת שהחיינו דלולב בחול הוא בשעת עשיה כדאמר העושה לולב לעצמו וכו' והלכך אפילו יום טוב ראשון חול סגי לה בברכת שהחיינו שבירך ביום ראשון בשעת נטילה, כך השיב רבינו שלמה בתשובה במחזור דביתרי (סי' שע"ד)א). א) ומיהו מורי הר"ר שמואל מאיבר"א אומר בשם ר"י דעכשיו שנהגו העולם לברך שהחיינו דלולב בשעת נטילה אם כן צריך לברך גם ביום טוב שני דשמא יום ראשון חול הוא ולא יצא אע"ג דהעושה לולב לעצמו מברך שהחיינו אע"פ שהוא חול היינו משום דמברך בשעת עשיה אבל ביום ראשון אם הוא חול ההיא שעתא לאו שעת נטילת מצוה ולאו שעת עשיית המצוה היא והברכה נתקנה או בשעת נטילה או בשעת עשייה והא לא דמיא אלא לנוטל לולב בחול אחר העשייה שאם בירך אז שהחיינו ודאי לא יצא ויום ראשון נמי אם חול הוא להא דמיא והלכך מברכין שהחיינו דלולב בין ביום טוב ראשון בין בשני וכן עיקר, לשון ס"ק. [וכשהוא נוטל הלולב בידו והאתרוג הופך הכף של לולב והפיטמא של אתרוג למעלה עד שיברך כדי שתהא הברכה עובר לעשייתה, עכ"ל התשב"ץ (סי' קנ"ד)]. נהי דמקח ביום טוב אסור מתנה מותרת ובשבת וביום טוב יכולים לתת הלולב במתנה כל מי שיגיע לולבו בידו ולולב הבא בידו בגזל או בעבירה פסול אע"ג דיהיב ליה לאחר שבא בידו. לולב הנאגד בד' מינים מותר למעטו ביום טוב ובענפי ההדס נמי אם עבר ומעטו לאחר שנאגד ביום טוב כשר ואין בו משום תעשה ולא מן העשוי, ולולב הנאגד בפחות מד' מינים שלו ומוסיפין אותו ביום טוב כשר, עכ"ל תרומה חדשה.
<h2>דף מו:</h2>
ואתרוג בשמיני ספק שביעי אסור בתשיעי ספק שמיני מותר מה שאין כן בסוכהא), הפריש שבעה אתרוגים לז' ימים כל אחת ואחת יוצא בזה ואוכלה למחר. ואמר רב לא ליקני אינש לולבא לינוקא ביום טוב ראשון לפי שלא יכול ינוקא עוד להקנותוב), אבל לגדול מקנה על מנת להחזיר ואם החזיר יצא ואם לאו לא יצא, ואין צריך תנאי כפול דגלויי מילתא בעלמא הוא, ואחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית אם יכול לאכלן יוצא בו וכן שותפין, וכשהקהל קונין אתרוג מקנין לאחד מהם בקניין גמור ואחר כך מקנה לכל אחד במתנה על מנת להחזירג). א) דהא סוכה אסורה אפילו בהאי שמיני משום דמיגו דאיתקצאי לבין השמשות דסוף שביעי איתקצאי לכולא יומא של שמיני. כששמחת תורה חל באחד בשבת בתוספות שנץ פרק ב' דביצה מתירין האתרוג כדין תשיעי ספק שמיני, מיהו שמעתי בשם גדולי איבר"א שהיו אוסרין אותו ואע"ג דאתרוג מותר בתשיעי ספק שמיני הני מילי כשחל בשאר הימים אבל היכא דחל באחד בשבת כיון דבשבת אסור משום שמיני ספק שביעי באחד בשבת נמי אסור שהוא יום טוב משום דאין שבת מכין ליום טוב מידי דהוה אביצה שנולדה בזה וכו', אע"ג דלא דמי ממש מכל מקום דמי קצת, ומהאי טעמא נוהגין שלא לאכול נויי סוכה בשבת שחל להיות אחר החג כגון שחל יום טוב האחרון להיות בערב שבת דכיון דאסורין ביום טוב אסורין נמי בשבת הסמוך לו משום הכנה, ויום טוב תשיעי ספק שמיני אסורים סוכה ונוייה משום מיגו דאיתקצאי כו', אבל ליכא למימר טעמא למיסר נויי סוכה בשבת סמוך לחג משום מיגו דאיתקצאי בין השמשות דשבת מחמת ספק יום טוב שעבר דהא יום טוב גופיה לא מיתסר אלא מטעם מיגו ותרי מיגו לא אשכחן, וגם מטעם סתירת אוהל ליכא למימר דהא לא שייך סתירת אוהל בנוי סוכה מדלא אסר להו פרק כירה (דף מ"ה) כי אם מטעם ביזויי מצוה, עכ"ל ס"ק. ב) מאי טעמא ינוקא מיקנא קני איקנויי לא מיקני ואישתכח קנפיק בלולב שאינו שלו מיהו היינו טעמא דווקא שצריך שהקטן יחזיר לו לולבו כגון שאין לגדול לולב לצאת בו וגם משמע הוא הדין נמי אם מקנה לו בחול שאין הגדול יכול לצאת באותו לולב ביום טוב ראשון עכ"ל. ג) ומיהו באשכנז נהגו לקנות אתרוג אחד בשביל כל הקהל ממעות של כל הקהל וביום טוב נוטל כל אחד ואחד ויוצא בו בלא שום הקנאה ושפיר קעבדי משום דדעת כולם להקנות חלקם לאותו הנוטלו עד שיצא בו, ובכמה מקומות אזלינן בתר אומדנא בלא שום פירוש כדמוכח בתוספות פרק האומר בקידושין (דף מ"ט), ומהאי טעמא נמי לא בעינן תנאי כפול באתרוג שכולו שלו ומקניהו לחבירו כדאיתא בפנים אבל על מנת מיהא בעינן באתרוג שכולו שלו דליכא אומדן דעת כולי האי כמו באתרוג שקונין בשביל כל הקהל. ושני חלוקים הללו ישנן בתוספות פרק האיש מקדש (דף מ"ט ד"ה דברים). ולפי זה כשהאתרוג שלו אפילו לא אמר לו בלשון על מנת אלא אומר לו על דעת להחזיר סגי בהכי וחשיב כמו תנאי כפול כמו בההיא דאדעתא למיסק לארעא דישראל בפרק ב' דקידושין (שם) כדפירש שם בתוספות, עכ"ל סמ"ק. [בירושלמי דערלה גרסינן (פ"א ה"ב) אע"פ שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע אמר להו רב הונא להנהו דמזבני אסא מגז לא תגזון אתון אלא גזי (ננהו) [אינהו] כי היכי דליהוי יאוש בעלים בידא דידהו ושינוי רשות (וידה) [בידא] דידן ושרי [ו]מכאן (ו)מצינו חילוק בין גזל הגוי לגזל ישראל. וצריך להקיף בכל יום הארון או דבר אחר זכר להקף מזבח ובשביעי ז' פעמים ומפלגי אמוראי במה מקיפין אי בערבה אי בלולב ולא ידעינן הלכתא כמאן הילכך אם אין לולב אין הקף, הגה"ה ובשבת שאין נוטלין הלולב אין מקיפין. וצריך ליטול לולב וערבה בשביעי בחג, ופסקינו כר' אליעזר ב"ר צדוק שקיל ולא בריך קסבר מנהג נביאים היא בגבולין, ואמר ר"י דגבי ערבה המנהג היה שלא לברך. אמר רב אמי (דף מ"ד) ערבה צריכה שיעור ואינה ניטלת אלא בפני עצמה ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב ורב חסדא אמר רב יצחק אדם יוצא בערבה שבלולב וכמה שיעורה אמר רב נחמן שלשה בדי עלי לחין רב ששת אומר אפילו עלה אחד בבד אחד, ובהלכות גדולות לא מייתי אלא דרב חסדא אמר רב יצחק משמע שסובר שכך הלכה, הגה"ה הלכה כרב ששת דאמר שיעור של ערבה אפילו עלה אחד בבד אחד, עכ"ל תרומה חדשה. תניא (דף מ"א) רבי אלעזר בן צדוק אומר כך היה מנהגן של אנשי ירושלים אדם בא לבית הכנסת ולולבו בידו קורא קריאת שמע ומתפלל וקורא הלל ועומד לתרום ולולבו בידו לקרות בתורה ולישא את כפיו מניחו על גבי קרקע, לבקר חולים ולנחם אבילים ולולבו בידו נכנס לבית המדרש משגרו ביד בנו או ביד שלוחו ללמדך כמה זריזין במצות. יש במדרש שהלולב דומה לשדרה של אדם והאתרוג דומה ללב ההדס דומה לעינים ועלי הערבה דומה לשפתיו על שם כל עצמותי תאמרנה. אסור לזלזל באתרוג ושאר מצות שהגוים מוכרין כדאמרינן בפרק השולח (גיטין דף מ"ה) עכ"ל ס"ג].
